ישנן שאלות המטרידות את מנוחתם של המטפלים בעיסוי

כמו "האם התשלום שאני מבקש מגיע לי?" או "האם אני שווה את הכסף שהם משלמים לי?".

בעיקר מטפלים מתחילים אך גם מטפלים מנוסים בעיסוי שואלים את עצמם אם הם שווים את הכסף 

ואם המטופל מקבל את התמורה לסכום ששילם.

לגובה התשלום אין קשר לנושא אלא זו שאלה של הערכה עצמית.

העובדה שהקשר עם המטופל כרוך בתשלום כספי מעיקה על המטפל ועל המטופל כאחד. 

שאלות נוספות שכל מטפל בעיסוי ראוי שישאל את עצמו: 

• עד כמה באמת אכפת לי מהמטופל שלי? 
• האם הייתי מטפל בו גם בחינם? 
• ומה קורה כאשר המטופל מחליף את מקום העבודה או עוזב את הבית ומצבו הכלכלי משתנה? 
• ומה קורה אם הוא במשבר ואין לו כסף לשלם לי? האם אז הטיפול נפסק? 
• ומה קורה כשהוא רוצה לשוחח אתי בטלפון? מה זה אומר על הקשר בינינו? 
• מה הקשר בין דרישת הכסף לבין מידת האכפתיות שלי? 
• האם אני צריך בכלל לחבב מישהו שאני מטפל בו? 
• איך אני מגיב לאיחור של מישהו אחר? לאיחור שלי? 
• כמה אני שווה? כמה השירות שלי שווה? 

כמה שווה האכפתיות שלי כמעסה? 

המטופל לעולם יתהה בסתר ליבו האם הוא באמת חשוב למטפל והאם המטפל שלו היה מטפל בו גם ללא תשלום.

המטפל ישאל את עצמו האם אינו איזה סוג של זונה שנותן, במקום מגע מיני, מגע מסוג אחר

ובעצם מוכר את האכפתיות והאהבה שלו.

המורה שלי הרי יותר טוב ממני אז אם באמת אכפת לי למה אני לא שולח את המטופל אליו?

או למטפל ותיק אחר? 
האם לתת טיפול ללא תשלום למטופל שזקוק לטיפולים רבים ואינטנסיביים, אך אינו יכול לשלם על כך?

האם זה הוגן לקחת כסף מאנשים שזקוקים לטיפול אך אינם יכולים להרשות לעצמם? 
האכפתיות שלנו כלפי המטופל היא הבסיס לטיפול.

אם היא אינה קיימת כיצד נוכל לטפל בו?

בתוך המרחב האכפתי יכולים להיות רגעים קשים שבהם המטופל מרגיז אותנו או שפשוט קשה לנו איתו, 

אבל כל אלו הם הזדמנויות להעמקת הקשר הטיפולי.

תיאורטיקן ופסיכואנליטיקאי בשם ויניקוט טען שהמרחב הטיפולי (setting) ממלא תפקיד של החזקה אימהית.

כמו שאם צריכה לגדל את הילד באווירה קבועה, בטוחה ויציבה,

כך גם המטפל בעיסוי צריך לאפשר תנאים אלו

כי בביתיות שכזו מתאפשרת עבודה פנימה, להעיז, להרפות, לקחת סיכונים,

תוך ידיעה שיש מישהו "שמחזיק" מסביב.

אפשר לדמות זאת לתינוק שמעז להסתכן, כאשר הוא כל הזמן בודק שאמו בסביבה שומרת ומגנה עליו.

בסביבה בטוחה שכזו אפשר "לשחק".

למרחב הטיפולי מרכיבים רבים ומטפלים רבים מרגישים קושי רב בהתמודדות עם סוגיות של זמן וכסף. 

שעת המפגש, משך המפגש, תדירות המפגש ועלותו הם חלק מהמסגרת של הטיפול.

יש חשיבות שהמסגרת תהייה יציבה וקבועה כיוון שזה מעניק למטופל ביטחון בטיפול ובמטפל.

פריצה של מסגרת הזמן והכסף מזמינה שאלות בנוגע למתרחש בטיפול ומטריד את המטופל.

טרדות אלו פעמים רבות אינן קשורות לזמני המפגש או לתשלום, אך באות לידי ביטוי דרכם. 

כיצד אם כן נוכל לגשת לכל אוסף הדילמות האופפות את הקשר שלנו עם המטופל? 

מה שמאפשר לי לעשות זאת היא ההבנה כי אני, המטפל, בעצם הוויתי מהווה את הכלי הטיפולי.

כלומר, עוד לפני הטכניקה, הזמן, הנסיון וכל ההשקעה שלי במטופל.

על מנת שאתן טיפול טוב באמת, טיפול אופטימלי, אני זקוק לתנאים אופטימליים.

כמובן שיש תשלום על הידע שלי ועל הזמן ותשומת הלב.

אבל לפני הכל התשלום הוא על עצם היותי שם. 
הגבולות שאנו מציבים מאפשרים למטפל תנאי עבודה טובים.

המטפל צריך להיות רגוע מבחינה כלכלית ורגוע לגבי מסגרת הזמן שהוא מקדיש למטופל.

הוא אינו אמור להרגיש שהמטופל מנצל אותו ומנסה לסחוט עוד כמה דקות של תשומת לב על חשבון ההפסקה שלו.

מכירים את הסיטואציה הזו שבה סיימתם עיסוי, המטופל קם ואז הוא פשוט חייב לדבר אתכם עוד חצי שעה?

העמידה בגבולות היא חלק מן התנאים האלה. 
מה שמאפשר לנו לגעת, לטפל, להקשיב ולהכיל את המטופל שלנו כאילו היינו הורה שלו זו המסגרת הזו של הזמן והכסף.

הרי כבני אדם, גם לנו המטפלים, יש צרכים.

מה שמאפשר לנו לשים אותם בצד, להתמודד עם הקשיים ולפנות את כל המקום למטופל שלנו ולהקדיש לו את כל כולנו, זו המסגרת. 
הכסף או הזמן אינם רק מה שהם במובן הקונקרטי.

יש להם משמעות רחבה יותר. 
לדוגמא - איחור של מטופל יכול להעיד על חוסר נוחות עם משהו בטיפול.

אולי הטיפול הקודם כאב או שעלו בו תכנים קשים ואישיים,

אולי האיחור הוא דפוס התנהגות קבוע שלו והוא מאחר תמיד, וכן הלאה.

דוגמא נוספת - מטופל מבקש לסיים טיפול או להפחית תדירות הפגישות כי 'אין לו כסף'.

השקעת הכסף מבטאת סדרי עדיפויות - אנחנו משקיעים בדברים שאנו מוצאים כבעלי ערך.

השאלה שצריכה להישאל היא אם כן סביב ערך הטיפול עבורו.

אולי הוא לא מרגיש שהטיפול משמעותי או שיש התקדמות במצבו.

לעיתים מעלים את נושא הכסף כי קשה להתעמת עם המטפל על נושאים אחרים

כמו אכזבה או כעס כלפי המטפל, או אמביווילנטיות כלפי הטיפול.

לסיכום ישנם שני צרכים בסיסיים עבורנו המטפלים והם הזמן שלנו והפרנסה שלנו. 

כשהם מסופקים, אנחנו יכולים לתת מעצמנו ולהתפנות אל המטופל.

מטפל שמוותר עליהם,

מתפשר על התנאים שבהם הוא יכול לתפקד בלב פתוח, בנדיבות ואכפתיות,

על היכולת לתת ולהתמקד בצרכיו של המטופל.

הגבולות האלו שומרים על המטפל,

אך חשוב הרבה יותר – הם שומרים על הטיפול. 
 

למעבר לפוסט הבא ביחסי מטפל - מטופל: לרפא בעזרת מגע ואנרגיה